בית / פירוש חלומות לפי הקבלה / קבלה חלומות ומיסטיקה

קבלה חלומות ומיסטיקה



.








                         

.

 

שלח

האם יש מיתוס ביהדות?

דעת החוקרים הוא שכן, כבר במקרא מוזכרים התנינים הגדולים. בנוסף במחקר עושים השוואה בין המיתוס ביהדות לעומת מיתוסים בדתות אחרות, בספר ירמיהו ישנה אמירה על מותו של “בילע”, בילע זה הוא אל קדמון אשר נרצח בקרב מול אל אחר. חוקרי המיסטיקה מאמינים שהיסודות המיתיים נעלמו מן היהדות למין תקופת המקרא ועד למאה ה12 עם תחילת הקבלה. למרות הנאמר לעיל גם בתקופת חזל ישנם איזכורים רבים למיתוס, וכן משנתו של הרמבם היא כולה אפשר לומר מאבק שלו אל מול התפיסה המיטית, מכך נוכל ללמוד שעל אף שאין לנו טקסט מכונן בנושא הרי שהמיתוס לא נעלם מן העולם והיה חי תמיד.

גרשום שלום אומר על המיתוס שהוא לא מת לעולם במשך שנים היה באילה אך לא מת לעולם. בשנות ה”מחתרת” של המיתוס עשה הוא חיל ולאחר שצבר מספיק כח עלה ויצא בדמות הקבלה. דווקא בימי הביניים בתור הזהב של הפילוסופיה היהודית דווקא אז הבשילו התנאים והמיתוס יצא מן המחתרת בדמות הקבלה. מדוע דווקא אז? בתקופה זו המונותאיזם היה מספיק חזק, דבר שסימן את הבשלת התנאים. הטקסטים המיתיים מתבססים זה על זה, כך נוכל למצוא בטקסטים מאוחרים פיתוח של רעיונות סתומים מטקסטים של 200 שנים קודם לכן.

מונותואיזם: ביסוד המונותואיזם מונח הרעיון שהאל והעולם נבדלים, האל הוא מחוץ לעולם והוא הקובע את חוקיו, ואת סדרו. לאדם אין יכולת לתקשר עם האל, וודאי שלא להשפיע עליו.

רמבם: תורת התארים של הרמבם הטרידה את היהדות מאז ומעולם. הסוגיה איתה מנסה הרמבם להתמודד היא כיצד נוכל לומר שהאל הוא טרנסצנדנטי ונשגב ועם זאת נתאר אותו בשמות? אומר הרמבם שעה שהמקרא מתאר את האל ישנו “שיתוף”, “שיתוף” זה למעשה פורם את חבלי הטרנסצדנטיה. לומר שהמקרא יש בו טעות לא יעלה על הדעת אם כן יש להניח שהמקרא ביסודו אינו עומד כפשוטו ויש מאחוריו דברים. הרמבים בתורת התארים קובע שלא נוכל לתת לאל תואר כלשהו, מכיוון שאז יסדק הפער עליו הדת מבוססת, אך בעזרת תואר שלילי נוכל לומר את ההיפך. נדגים: איני יכול לומר “האל יכול”, מכיוון שגם אני יכול ומכאן שאנו באותה קטגוריה (רמבם לא יקבל הסבר שיאמר שיש פער בין יכולתי ליכולתו). רמבם מציע שכשאומר המקרא “האל יכול” משמעותו לא יתכן שהאל אינו יכול, כשיאמר “האל חכם” כוונתו האל אינו טיפש, כל שולל הרמבם מהאל כל תואר שלילי, ואף ניתן לתאר אותו. הרמבם מחמיר אף יותר ואומר שאף תארי פעולה לא ניתן ליחס לאל, הרמבם מודע לקושי שהוא מציב באומרו שאין דבר כזה “אל בורא”, וטוען שזה שאי אפשר להגדירו כוונתו שאי אפשר להגביל אותו, הרי הוא מושלם. האל עושה פעולה אחת, כשאנו אומרים על האל ”חסיד’ זהו האופן בו אנו תופסים במקרה ספציפי. השמש לצורך העניין מחממת, זוהי פעולתה היחידה בעקבות כך לעיתים היא מייבשת,, לעיתים היא שורפת אך פעולתה היא אחת בכל מקרה.הרמבם מבדיל בין שני ביטויים “חייב המציאות”- תחת קטגוריה זו נמצא קיומו של האל, האל ממהותו הוא קיים וקיים תמיד. “אפשרי המציאות”- תחת קטגוריה זו נכנסים הדברים שיכולים לקרות ויכולים שלא בכל מקרה אינם ודאיים.

אם האל הוא אכן טרנסצנדנטי ברמה כזו כפי שמציג הרמבם איזה משמעות יש לתפילה? ע”פי חזל הקשר של האדם והאל הוא דרך תפילה, דרך קול. האדם מבקש תחנון ומתפלל לאלוהים בקולו, והאל עונה לו בקולו. הקול של האל איננו קול בשר ודם, אלא ציווי שנותן האל לאדם. בשמות נאמר וכל העם “שומעים את הקולות” בניגוד לאלילות המחפשים את האל בעין, ביהדות החיפוש הוא באוזן, “שמע ישראל”. האל בבחינת אינו נראה ואינו יוודע לעולם, תודעת איש היא הציווי. {הקבלה שונה במובן זה שהיא טוענת שאפשר לראות ציוריו של האל. האם פירוש הדבר שטמון כאן קונפליקט בין הקבלה ליהדות הקלאסית? }

מיסטיקה: היו היה שיתוף. בתחילה האל היה בעולם וניתן היה לתקשר איתו עם עליית המונותואיזם נעלם השיתוף הזה, והאל הפך טרנסצנדנטי. העלמות זו לדעת הקבליסתים היא רק על פני השטח והם ינסו להתחקות אחר העקבות של האל בעולם.

הקבלה בצורתה הניתנת לאפיון ראשיתה במאה ה12 בפרובאנס. בתחילה בחוגים אנונימיים בלבד ולאט לאט הלכה והתפשטתה.רק בסוף המאה ה12 התחילה הקבלה להיכתב ויש טקסטים של ממש להתבסס עליהם. בין המאות ה12 וה13 עבר מרכז הקבלה מצפת לספרד, עם כיבוש כל ספרד והפיכתה למדינה נוצרית מתפתח בצפונה מרכז קבלי גדול הרבה טקסטים נכתבים ונהיה ביתי מדרש רבים. לקראת סוף המאה ה13 נכתב ספר הזוהר ע”י ר’ משה דלאון בתום 100 שנים של כתיבה קבלית, זהו הספר הגדול ביותר של הקבלה. האמת צריכה להיאמר ולמעשה התפיסה שהמחבר של הזוהר הוא ר’ משה דלאון היא תפיסה שאין המחזיקים בה עוד, החל משנות ה80 הדעה הרווחת במחקר היא שלזוהר מחברים רבים והוא נכתב כאנתלוגיה, ונחתם בתחילת המאה ה14. הקבלה בצורתה הספרדית ממשיכה להתפתח עד המאה ה15 מרכזה בספרד על אף שיש לה סניפים גם באיטליה. הקבלה הקדומה מתעסקת בגאולתו של היחיד, ובשאלה כיצד יכול היחיד לגאול את נפשו. מהמאה ה15 עם גרוש ספרד נעקרת הקבלה ממרכזה והיא עוברת לישראל ויושבת בצפת, שם מתקבצים באופן נדיר כל אני הרוח של התקופה, ויוצרים קבלה חדשה.

הקבלה הלוריאנית- הקבלה על הלוריאנית על שהיא קשה להבנה היא נקלטה מהר מאד והתפשטה. קבלה זו מעמידה במרכז את הכלל ולא את הפרט, ומתמודדת עם השאלה מה על האדם הבודד לעשות בכדי לקדם את הגאולה. קבלה זו היא בעיקרה משיחית. כבר באמצע המאה ה17 קבלה זו הייתה מרכזית מאד בעולם היהודי. תופעת השבתאות וכן החסידות הן פועל יוצא של עליית קרנה.

מקורותיה של הקבלה- לקבלה יש 3 מקורות עקריים:

  1. מקורות יהודיים- כניצבים מן הצד ניתן לראות את המהלך השלם שעושה הקבלה. היא מתבססת על מקורות קודמים, קשה לומר שזוהי התפתחות אחידה אך כצופים מן הצד ניתן לראות הקשר הקיים.
  2. גנוזיס.
  3. התורה הנאו אפלטונית.

הקבלה על אף שניכסה לעצמה את כל הלך המחשבה המהפכני אי אפשר שלא לראות את הקשר שקיים בין הקבלה היהודית למקורות חוציהודיים.

הגנוזיס- פירוש המילה ביוונית הוא “ידיעה”, “ידיעה” זו משעה שיודע אותה האדם היא מכה בפנימיותו, ומשנה בנפשו שינוי שמשנה את חייו.

ראשית הופעתה היא בשנים הראשונות לספירה במז”הת, עם הופעה היא התפתחה בזיקה גמורה לעולם הנוצרי אך הקתה שורש גם ביבדות, על אף סוגיה הרבים ניתן למנות שלושה מכנים משותפים בכל סוגי העולם הגנוסטי:

  1. תפיסת האלוהות כמלאות אורגנית– אפשר לומר שהאלוהות משולה לאילן הפוך (“האילן הקדוש”), ששורשו כלפי מעלה וענפיו כלפי מטה. טענה זו יש בה אימננטיות מובהקת זוהי שונות מוחלטת מן התפיסה היהודית {ביהדות התפיסה היא שהאל לא משתנה מכיוון ששינוי פירושו שבאיזשהו שלב היה חסר משהו שצריך להימלא}. הגנוזיס טוען שהאל מתפתח כל הזמן על ענפיו צומחים פירות ומציצות עליו ציפורים (משל לאדם), המלאות האורגנית הזאת נקראת פלרומה (=מלאות),.{מעניין לראות שכבר בטקסט הקבלי הראשון שמצוי בידנו שהוא קובץ שירים מופיע המילה מלאות.} בתוך הפלרומה הזו ישנם מספר כוחות מקבילים המתרוצצים בה בפלרומה ישנם אלים שנאבקים בינהם, אי אפשר שלא לשמוע את היסוד המיטי של אלוהים זכר ונקבה בהיבט של חיבור וניתוק וכו. {דימוי האילן ההפוך הוא דימוי בקבלה על כל תקופותיה}.
  2. טוב ורע בעולם האלוהי– בין הכוחות המתרוצצים בעולם ישנו כח אחד הנקרא דימיוגרוס, זוהי דמות בורא במשנתו של אפלטון, הוא בורא כהעתק של האידיאות שהוא קולט בעולם האידאות. העתק מעצם היותו יש בו אלמנט של חסרון של זיוף, על אף הנאמר דמות זו אצל אפלטון אינה כה שלילית בגנוזיס מקבלת מעמד אחר לגמרי דימיורגוס הוא אל רע ומורד הבורא בניגוד לרצונו של האל. בגנוזיס יש שני אלים טוב ורע. {בקבלה לקחו את הרעיון רחוק יותר, למנוע מן האל את הרע הרי זה יעיד על חסרון, חסרון שלא יתכן באל מושלם מכאן שאף שורש הרע מקורו באל}. בגנוזיס דימיורגוס בורא את בריאותיו כנגד רצונו של האל, מתוך ריב עם האל לא רק זו אלא אף לקח ניצוצות מן האל הטוב וכלא אותם בעולם החומר. האדם אם כן הוא כלוא בעולם החומר נשמתו שואפת אל האלוהי ויודעת שלא כאן מקומה אך היא כלואה, הידיעה תוכל להקנות לנו חיים של רוח.

הגנוזיס נוצר מתוך מציאות אנטישמית. האל הבורא (אלם ל היהודים) הוא דימיורגוס ועמו הוא עם החומר, בשל כך כל מצוותיו הם מצוות שקשורות בגוף ולא ברוח. היה מאבק עיקש בין הגנוזיס לבין ראשית הנצרות וכיום כל שאנו יודעים עליו הוא מעדויות של ראשוני הכנסיה, אל לנו לחשוב כי הגנוזיס נעלם מן העולם, לאורך י מי הביניים היו כמה התפרצויות של הגנוזיס. במאה ה12 הבמקביל לקבלה התחילה להתפתח התנועה הקטרית בפרובנס לה יסודות גנוסטיים מובהקים, אף מאוחר יותר באינקויזיציה בראשיתה היא כיוונה לגנוזיס ורק מאוחר יותר אל המומרים. אף בנאציזם ישנם יסודות גנוסטיים.

 

  1. הבחנה בין זכר ונקבה בפלרומה- בפלרומה ישנם יסודות גבריים ונשיים, במרכז ההוויה נמצא הזיווג הקדדוש משיש זיווג זה זורם השפע לעולם ומשאין אותו יש רע בעולם. {מוטיב זה יחזור שוב ושוב בקבלה}



.








                         

.

 

שלח

אולי יעניין אותך גם

סולם העליה

.                         .  phone firstname ...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



.








                         

.

 

שלח
close-link